העולם עדיין לא סיים להיברא על המבול, על היונה ועל האמונה באדם גם אחרי שהכול נשבר.
וישלח את היונה
על המבול שבתוך האדם, על התיבה ועל האמונה שעוד יש לעולם עתיד
יש רגעים בהיסטוריה של האדם שבהם נדמה כי דווקא הכוחות שהעניקו לו את גדולתו נעשו מקור סכנתו. התבונה, הדמיון, היכולת לדבר, ליצור, לבנות עולם שלם של משמעויות, כל אותן מתנות נפלאות שהבדילו אותו משאר הבריאה, עלולות להפוך בידיו לכלים של הרס.
ואולי אין דבר עצוב יותר מן הרגע שבו האדם מגלה שהכוח שניתן לו כדי להרחיב את חייו נעשה הכוח המאיים לכלות אותם.
כך, נדמה לי, מתחילה פרשת נח.
לא במבול.
המבול הוא כבר תוצאה של דבר שהתחולל זמן רב קודם לכן, בחדרים הנסתרים של הנפש האנושית.
בסיפור הבריאה האדם מופיע כיצור מופלא. הוא אינו רק חלק מן הטבע, אלא מי שמסוגל להתבונן בו, להבחין בין הדברים, לקרוא להם בשמות. התורה מתארת כיצד מביא הבורא לפני האדם את בעלי החיים, “לראות מה יקרא לו”.
איזו אמונה גדולה באדם טמונה במילים האלה.
העולם כבר נברא, השמים והארץ, האור והחושך, העצים והחיות. ובכל זאת נותר בו דבר שהבורא מניח לאדם להשלים: את השמות.
כאילו הבריאה אינה מסתיימת בעצם קיומם של הדברים. היא זקוקה גם למי שיתבונן בהם, יכיר אותם ויעניק להם משמעות.
והאדם אכן מתחיל לדבר.
הוא לומד להבחין, לחשוב, לדמיין את מה שאינו נמצא לפניו. הוא מסוגל לזכור את העבר ולצפות את העתיד. הוא יכול לבנות בית שטרם קיים, לחלום על ארץ שטרם ראה, לאהוב אדם שאינו נמצא לידו.
אבל עם התפתחותה של התודעה מתגלה גם האפשרות האחרת.
אותו דמיון שמאפשר לאדם לראות עתיד יפה יכול לצייר לו עולם שבו הכול שייך לו. אותה תבונה שמאפשרת לו להבין את זולתו יכולה לשמש אותו כדי לנצל אותו. אותה יכולת לברוא משמעות יכולה להעניק הצדקה כמעט לכל מעשה.
והרצון, שבתחילה היה אחד מכוחות החיים, עלול לגדול עד שאינו מכיר עוד בדבר שמחוץ לעצמו.
אולי זאת משמעותו העמוקה של התיאור המטלטל שקודם למבול:
“וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום”.
לא רק המעשים התקלקלו.
גם המקום שבו נולדים המעשים.
המחשבה, היצר, הדמיון, אותו מרחב פנימי שבו האדם יכול היה להיות שותף ביצירה, נעשה מקום שבו הוא מאבד את גבולותיו.
והתורה מוסיפה:
“ותמלא הארץ חמס”.
הרוע אינו נשאר בתוך הנפש. הוא יוצא ממנה אל העולם, אל היחסים שבין אדם לחברו, אל הארץ עצמה.
האדם, שנברא כדי לחיות בעולם, מתחיל להתנהג כאילו העולם נברא רק כדי לשרת אותו.
וכשהרצון אינו מכיר עוד בגבול, גם האדם עצמו נעשה קורבן שלו.
שהרי מי שאינו מסוגל לומר לרצונו די, אינו באמת חופשי. הוא נעשה משועבד לדבר שבתוכו שאינו יודע שובע.
ואז בא המבול.
לא רק גשם.
השמים נפתחים, מעיינות התהום נבקעים, וההבחנות הראשונות שעליהן הושתתה הבריאה כאילו מתבטלות. המים, שהבורא הבדיל ביניהם כדי שתתגלה היבשה ויתאפשרו החיים, שבים ומכסים את הארץ.
העולם חוזר לרגע אל מראהו הקדום, אל המים שלפני הסדר, לפני הגבולות, לפני האפשרות לעמוד על אדמה יציבה.
ובתוך כל זה יש אדם אחד.
נח.
התורה אינה מתארת אותו כאדם ששינה את דורו, ואינה מספרת שניצח את הרוע שסביבו.
היא אומרת דבר צנוע יותר, ואולי דווקא משום כך מופלא:
“ונח מצא חן בעיני ה׳”.
ובתוך עולם שאיבד את מידותיו, יש אדם אחד שעוד מסוגל ללכת עם הבורא.
לא לשלוט בעולם.
לא להציל את כל מה שכבר נהרס.
רק להישאר נאמן לדבר שאינו תלוי ברעש שסביבו.
והוא מצווה לבנות תיבה.
כמה יפה הבחירה הזאת.
לא ארמון, לא מגדל, לא מבצר שממנו יוכל להשקיף על העולם המתמוטט.
תיבה.
כלי קטן יחסית לעולם, עשוי עץ, מוגבל במידותיו, צף על פני מים שאין לאדם כל שליטה בהם.
והמילה תיבה, בלשוננו, היא גם מילה.
אינני יודע אם יש קשר יפה מזה בין סיפורו של האדם הראשון, שקרא לדברים בשמות, לבין סיפורו של נח, שנדרש לשמור על החיים בתוך תיבה.
כאילו לאחר שהשפה האנושית התפתחה עד שנעשתה מסוגלת להצדיק גם את החמס, נדרשת כעת תיבה אחרת. תיבה שאינה מבקשת לכבוש את העולם, אלא לשמור בתוכה את מה שעוד ראוי להישמר.
ובתיבה הזאת נמצאים גם בעלי החיים.
אותם יצורים שהובאו לפני האדם הראשון כדי שיקרא להם בשמות.
עתה הם שבים ונאספים סביב האדם, לא כדי שישלוט בהם, אלא כדי שישמור עליהם.
איזה תיקון עדין יש בתמונה הזאת.
האדם, שיכולתו להעניק שמות הייתה ביטוי לגדולתו, נדרש כעת להכיר באחריות הנובעת ממנה.
כי לקרוא לדבר בשם אין פירושו להיות בעליו.
פירושו גם להכיר בקיומו העצמאי, להבחין בו, לדעת שהוא ראוי למקום בעולם.
ובתוך התיבה, כשהארץ כולה נשטפת, יושב נח עם משפחתו ועם בעלי החיים.
בחוץ משתוללים המים.
בפנים נשמרים החיים.
ארבעים יום וארבעים לילה יורד הגשם, אבל השהות בתיבה נמשכת הרבה מעבר להם.
והתורה אינה מספרת לנו כמעט דבר על מחשבותיו של נח באותם ימים.
אולי דווקא השתיקה הזאת מאפשרת לנו לדמיין.
מה מרגיש אדם כשהעולם שהכיר נעלם?
כשהאדמה שעליה הלך אינה נראית עוד, כשהשמים אינם מבשרים בוקר חדש אלא עוד יום של מים, כשהעבר כבר איננו והעתיד עדיין אינו נראה?
יש תקופות כאלה גם בחיי האדם.
תקופות שבהן דברים שהעניקו לו יציבות מתערערים. הרגלים, מערכות יחסים, אמונות, דימויים שהחזיק על עצמו. לפעמים האדם עצמו אינו יודע מה בדיוק אבד, רק שהעולם המוכר כבר אינו עומד במקומו.
והוא מחפש אדמה.
משהו שאפשר להניח עליו את הרגל.
אבל אולי יש זמנים שבהם עדיין אי אפשר לצאת מן התיבה.
זמנים שבהם אין צורך לבנות עולם חדש, אלא לשמור על מה שנותר חי.
לשמור על מעט אמונה, על מעט אהבה, על האפשרות לחשוב מחשבה טובה אחת, על היכולת שלא להניח לכאב להפוך את כל העולם לאויב.
לא כל תקופה בחיים היא תקופה של צמיחה גלויה.
יש תקופות של שמירה.
ואולי גם בהן יש קדושה.
ואז, אחרי ימים ארוכים של מים, מופיע אחד הפסוקים היפים בתורה:
“ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה”.
לא רק את נח.
גם את כל החיה ואת כל הבהמה.
כאילו בתוך העולם המתחדש אין יצור קטן מכדי להיזכר.
ורוח עוברת על הארץ.
המים מתחילים לשוב.
אבל נח עדיין אינו יוצא.
הוא ממתין.
וכאן מתחיל אחד הרגעים האנושיים והמרגשים ביותר בפרשה.
נח שולח תחילה את העורב, ואחר כך את היונה.
היונה יוצאת אל העולם.
היא מחפשת מנוח לכף רגלה.
ואינה מוצאת.
המים עדיין מכסים את פני הארץ.
והיא חוזרת.
“ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה”.
כמה סבלנות יש בפסוק הזה.
שבעה ימים נוספים.
אחרי כל מה שעבר, אחרי כל הימים שבהם המתין, נח אינו ממהר להסיק שהעולם אבוד מפני שהיונה הראשונה חזרה בידיים ריקות.
הוא ממתין ושולח שוב.
והפעם:
“ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה”.
לעת ערב.
לא בצהרי היום, לא בשעה שבה האור גדול והכול גלוי.
דווקא בשעה שבה היום מתחיל להחשיך, מופיעה היונה ובפיה עלה זית.
לא ענף מפואר.
לא פרי בשל.
לא הוכחה לכך שכל הארץ כבר פורחת.
רק עלה.
סימן קטן לכך שיש בעולם מקום שבו החיים החלו לשוב.
ואולי זהו אחד מרגעי הנחמה הגדולים שבתורה.
משום שהבשורה אינה שהעולם כבר נרפא.
הבשורה היא שהוא עדיין מסוגל להירפא.
יש הבדל עצום בין השניים.
אדם המצפה שכל כאבו ייעלם לפני שיאמין בעתיד, עלול להמתין זמן רב מאוד. אבל אדם שמסוגל לזהות עלה זית קטן בתוך עולם שעדיין מכוסה מים, יכול להתחיל להבין שהמציאות אינה מסתיימת במה שהוא רואה ברגע הזה.
היונה אינה מביאה לנח את העולם החדש.
היא מביאה לו ידיעה על אפשרותו.
והידיעה הזאת מספיקה כדי לשנות את משמעות ההמתנה.
עד עכשיו היה נח בתוך התיבה מפני שלא הייתה לו דרך לצאת.
מעתה הוא ממתין לעולם שיש אליו דרך.
איזה שינוי עצום יכול להתחולל באדם מבלי שדבר כמעט ישתנה סביבו.
אותם מים.
אותה תיבה.
אותו אופק רחוק.
אבל כעת יש עלה זית.
וכמה פעמים בחיינו אנו מחמיצים את העלים הקטנים האלה, מפני שאנו מצפים ליער שלם.
אנחנו מבקשים שהשמחה תחזור בבת אחת, שהפחד ייעלם, שהאהבה תתקן את כל מה שנשבר, שהבחירה האחת תשנה את כל ההרגלים.
וכשזה אינו מתרחש, נדמה לנו שלא קרה דבר.
אבל אולי התחדשות אמיתית מתחילה לעיתים קרובות בצורה צנועה בהרבה.
בשיחה אחת שבה הצלחנו להיות קרובים.
ברגע אחד שבו לא ברחנו.
במחשבה שלא הייתה מוכרחה להסתיים באותו מקום.
ביכולת להמתין עוד מעט בלי להכריע שכל העתיד יהיה דומה לעבר.
עלה זית.
ולפעמים זה כל מה שיש.
אבל זה איננו מעט.
נח מבין שהמים קלו מעל הארץ, ובכל זאת הוא ממתין עוד. היונה נשלחת פעם נוספת ואינה שבה.
והנה דבר יפה נוסף.
הבשורה האחרונה אינה מגיעה מן היונה החוזרת, אלא דווקא מן היונה שאינה חוזרת.
העולם כבר מסוגל לשאת אותה.
יש לה מקום לנוח בו.
החיים אינם זקוקים עוד להגנת התיבה.
וכשנח יוצא לבסוף, הוא אינו יוצא אל גן עדן.
העולם שאחרי המבול אינו עולם שאין בו עוד אפשרות לרוע.
התורה אומרת זאת במפורש, ובמילים מפתיעות מאוד:
“כי יצר לב האדם רע מנעריו”.
אותה בעיה שהופיעה לפני המבול לא נעלמה מן האדם.
ואף על פי כן, הפעם באה בעקבותיה הבטחה אחרת.
“ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי”.
זהו אולי החידוש הגדול ביותר בפרשה.
הבורא אינו מכריז שהאדם נעשה מושלם.
הוא מכיר בכך שהאדם אינו מושלם, ובכל זאת כורת עמו ברית.
העולם אינו מקבל עתיד מפני שהאדם חדל להיות מסוכן.
הוא מקבל עתיד אף על פי שהסכנה עדיין קיימת.
ואיזו אמונה עמוקה באנושות יש בכך.
לא אמונה תמימה, שאינה יודעת למה האדם מסוגל.
להפך.
אמונה שכבר ראתה את החמס, את ההשחתה, את המבול, ובכל זאת אינה מוותרת על האפשרות שיצמח כאן משהו יפה.
אולי זהו ההבדל בין התקווה שלפני המבול לתקווה שאחריו.
לפני המבול אפשר היה לקוות מפני שעוד לא ידענו עד כמה העולם עלול להישבר.
אחרי המבול אפשר לקוות אף שכבר יודעים.
וזאת תקווה בוגרת יותר.
תקווה שאינה תלויה בשכחת הרוע, אלא ביכולת להאמין שהרוע אינו כל מה שיש באדם.
ואז מופיעה הקשת.
אותם שמים שמהם ניתך המבול נעשים המקום שבו מתגלה אות הברית.
האור עובר דרך טיפות המים ונפרד לצבעים.
איזה דימוי נפלא.
המים עצמם, שהיו סימן לחורבן, נעשים חלק מן המראה המבשר את המשך החיים.
לא מפני שהחורבן היה טוב.
לא מפני שהיה צורך בכל הסבל כדי להגיע אל הקשת.
אלא מפני שגם לאחר החורבן העולם עדיין מסוגל לשאת אור.
והאור, כשהוא פוגש את המים, מגלה בתוכו צבעים שלא ראינו קודם.
“פרו ורבו ושרצו בארץ ורבו בה”.
הקריאה הראשונה של הבריאה נשמעת מחדש.
לא רק להישאר בחיים.
להרבות חיים.
לא רק להינצל.
להמשיך ליצור, לאהוב, לגדל, לחשוב, לקרוא לדברים בשמות, לגלות את העולם שעוד לא הכרנו.
ואולי זאת משמעותה של הברית.
הבורא אינו מבטיח לאדם חיים שאין בהם סערות.
הוא מבטיח שהסערה אינה התכלית האחרונה של הבריאה.
אני חושב על נח, שנים לאחר מכן, אולי בשעה שעמד מול עץ שצמח באדמה החדשה.
האם זכר את המים?
האם יכול היה להביט בענן בלי שיתעורר בו משהו מן הפחד הישן?
איננו יודעים.
אבל אני אוהב לדמיין אותו עומד בשקט, מביט בעלים הנעים ברוח, ויודע שהעולם הזה, שאותו כמעט איבד, אינו מובן מאליו.
אולי דווקא משום כך יש בי רצון לחשוב על היונה.
על היונה הראשונה שחזרה בלי דבר.
על השנייה שהביאה עלה.
ועל השלישית שכבר לא חזרה.
שלוש תנועות קטנות של אותו יצור, ושלושה מצבים של תקווה.
לפעמים אנחנו יוצאים אל העולם ואיננו מוצאים מקום להניח בו את הרגל.
לפעמים אנחנו חוזרים ובפינו סימן קטן לכך שמשהו השתנה.
ולפעמים מגיע יום שבו איננו צריכים עוד לחזור אל המקום שבו הסתתרנו.
לא מפני ששכחנו אותו.
אלא מפני שנמצא לנו מקום בעולם.
ואולי, אם יש בפרשת נח מסר אחד שהייתי רוצה לקחת אל חיי, הוא זה:
אין צורך להכחיש את המבול כדי להאמין ביונה.
אין צורך לשכוח את מה שנשבר כדי להכיר במה שעוד יכול לצמוח.
ואין צורך שהאדם יהיה נקי מכל חולשה כדי שהבורא יכרות עמו ברית.
אולי יש בתוכנו מקומות שעדיין מכוסים מים.
אולי יש מחשבות שטרם נרגעו, הרגלים שקשה לשנות, זיכרונות שממשיכים להכאיב.
אבל ייתכן שבמקום כלשהו, שאיננו רואים עדיין מחלון התיבה, כבר צומח עץ זית.
ואולי יום אחד, לעת ערב, כשכבר לא נצפה לדבר, תופיע היונה.
לא כדי לומר לנו שהכול נגמר.
אלא כדי להזכיר לנו שהעולם עדיין לא סיים להיברא.
וגם אנחנו לא.
שבת שלום, טוטפות.
27 modèles